העונה החמישית של "האח הגדול" נפתחה וכבר החלה לעורר תגובות חזקות. 

 

מתנגדת // האח הגדול היא תוכנית שמוציאה מאנשים דברים שבמצב אחר ייתכן שהם לא היו מעיזים להוציא, או שהם לא מודעים שהוא קיים בכלל. ניקח כדוגמא את יצר המציצנות: הוא קיים אצל כולנו, אבל עד שהתחילו תוכניות הריאליטי, אנשים לא העזו לבטא אותו בפומבי.

​

למעשה מציצנות במקרים מסוימים נחשבת כעבירה על החוק. במסגרת הטלוויזיונית המציצנות מקבלת אישור, דבר שלא סותר את העובדה שהיא שלילית. דוגמא אחרת לדברים שהאח הגדול מוציא מאנשים, שבלעדיו הם לא היו מעיזים להוציא, היא בחירת המשתתפים הקיצוניים על-ידי ההפקה. זה די שקוף שההפקה בוחרת אנשים שיווצרו ביניהם חיכוכים ואפילו מריבות כדי להעלות את הרייטינג.

אבל על הדרך היא גורמת לצופי התוכנית לפתח תפיסה קיצונית לגבי הקבוצות שהמשתתפים האלו מייצגים לכן אני חושבת שההשפעה של בחירת ההפקה היא רחבה יותר מסתם להשיג רייטינג. האח הגדול למעשה מאפשרת 'גלישה' למקומות שהחברה לא הייתה מגיעה אליהם בלעדיה, בגלל המעטה הפומבי.



ארחיק לכת עוד יותר, האח הגדול בעיני היא כמו מפלצת שמזינה את עצמה. נותנים לה פתח והתופעה פשוט הולכת וגדלה, תופסת תאוצה. בהתחלה קצת מתביישים, קצת נגעלים אפילו, מתנגדים לרעיון של הרמה הירודה הזו. ואז מתרגלים ואפילו מעיזים לדבר על זה בגלוי. אנשים מדברים על התוכנית ברחוב ובמקומות מפגש, דנים במה הדיירים עשו אתמול בלילה ופתאום אני, שלא רואה בכלל את התוכנית, שלא ממש יודעת על מה מדובר, מוצאת את עצמי בתוך הסיפור הזה. נשאבת אליו. ככה התופעה תופסת תאוצה .וזאת גם אחת הדרכים שגורמות למפלצת לגדול

​

כשאני אומרת מפלצת אני לא מדברת רק על האח הגדול אלא על כל תרבות תוכניות הריאלטי הרדודות. זאת מפלצת שלא יודעת שובע, ככל שנותנים לה לאכול היא גדלה ונעשית רעבה יותר. האח הגדול היא רק תוכנית ריאלטי אחת מבין רבות. אלה תוכניות שמעצימות קרעים ויריבויות בין אנשים, מחזקות סטריאוטיפים והופכות את השיח היום יומי לרדוד וריק מתוכן. הן צצות חדשות לבקרים, מכניסות לתודעה שלנו סלבריטאים חדשים, שבתקופות אחרות לא היו נותנים להם אפילו לא שניית שידור אחת, שלא לדבר על 15 דקות....



אסתי טבת, בת 30 תושבת נתיבות. בוגרת תואר ראשון וסטודנטית ללימודי תרפיה באומנות. שותפה בפרויקט "בוחרים מחר" ואחת ממקימות מגזין פסאז'.

________________________________

 

מתלבט // האח הגדול הוא לכאורה ניסוי חברתי אנתרופולוגי  שבא לבדוק איך מתנהגים אנשים שלא נפגשו מעולם האחד עם השני, כאשר המתמודד ה"חברתי" ביותר אמור (כך לפחות על פי ההיגיון) להישאר אחרון ולנצח. אך בפועל האח הגדול היא בעיקר תכנית שמקדשת ומעצימה עימותים בין האנשים החריגים והשונים שבנו.

​

כמעט כל האנשים שמגיעים לתוכנית הזאת מגיעים עם תווית מסוימת: השמאלן האתאיסט והדתיה הבורה. הימני והערבי. המזרחי העילג והאשכנזייה המתנשאת. האתיופית והגזען. תוסיפו לבית את הדוגמנית הטיפשה, פעילת השמאל הקיצוני ומרוקאית בהריון, ותקבלו  במקרה הטוב מתכון לסרט בורקס.

​

הפקת התוכנית נהנית להדגיש את החריגות ומעצימה ויכוחים שלרוב מתפתחים למריבות ברמה האישית. בעונות הראשונות חולקו כדורים פסיכיאטרים שהקצינו את התגובות של המתמודדים.  פעמים רבות משודרות אמירות גזעניות ושוביניסטיות כמעט ללא צנזור ואנחנו מדברים על ערוץ 2, על בסיס שבועי, בשעות צפיות שיא! מאחר ששעת השידור היא "שעת שיא" ומאחר שהתוכנית מאוד פופולארית, ילדים צופים בה ומה שהם לומדים זה שאפשר להצליח רק באמצעות תככים מזימות ושקרים, בדיוק כמו באח הגדול. כן בדיוק כמו באח הגדול.

​

אם שם עושים חרם על חלק מדיירי הבית, אפשר לעשות אותו דבר גם בכיתה על ילד פחות אהוב.

האח הגדול היא סוג של מראה לחברה הישראלית. לצערנו זוהי מראה עקומה שממחישה  לנו את העובדה שאנחנו הישראלים "אוהבים לראות אש".

​

ועדיין, בכל ראשון ושלישי, אני מוצא את עצמי יושב מול הטלוויזיה, ומתחיל לראות בהנאה את התוכנית שאני כל כך אוהב לשנוא. למה? כי גם לי, כישראלי, יש כנראה יצר מציצנות ששואב הנאה מהצפייה בתוכנית...



אלי אזרד, בן 29 יליד נתיבות. חובב ספורט, ועובד בחברת הסלולאר סלקום כמומחה מחשבים. 

זאת שבעד // אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל אני בעד. לאחרונה כולם יוצאים בקריאה נגד תוכנית הריאליטי האח הגדול, אבל אני לא מתביישת להודות- אני מכורה.

​

כשאני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ומעייף, הדבר הראשון שבא לי לעשות זה לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולנוח. ואז כשאני נזכרת שיש היום האח הגדול- ההנאה הופכה גדולה הרבה יותר. התוכנית מספקת לי אסקפיזם מעולה לשעות הערב, ומשלימה

לי בדיוק את הבידור שחסר לי כדי לסגור את היום.

ברור שאני מנויה גם לערוץ 20 כדי לא לפספס שום רגע, ולבחון את ההתנהלות בבית האח מעבר למה שמשודר בערוץ 22.



להיות זבוב על הקיר, בבית כל כך טעון רגשית, מאפשר לי לבחון את התנהגותם של בני אדם בסיטואציות שונות, מה שהופך את הצפייה לכל כך מרתקת. החיבור בין סוגים כל כך שונים של אנשים, בעלי דעות מגוונות, מביא לידי ביטוי ריבוי קולות ומעלה לשיח הציבורי נושאים יום יומיים חשובים שיש לדון בהם, בכל הנוגע לחברה הישראלית, נושאים שאולי בהעדר התוכנית לא היה עיסוק בהם כלל.

​

האנשים שנכנסו לבית האח הגדול בחרו לקחת חלק בתוכנית, וידעו מראש את ההשלכות לכך. מבחינתי אין זה פסול לצפות בתוכנית (ואפילו כדאי), בייחוד מפני שחלק נכבד מהצופים, הם אלו היוצאים לו קריאות נגדה.

​

נוי שופן, בת 26 מאשקלון. מעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית וסטודנטית לתואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר. שותפה בפרויקט "בוחרים מחר" ואחת ממקימות מגזין פסאז'.

__________________________________

​

מבקר וצופה // עשרת הגברים שבזירה היו חייבים

להילחם עד מוות, זכות בחירה לא נתונה להם. חייהם מחוץ  לזירה אינם זוהרים יותר מאשר אחד משני הגורלות שמצפים להם – מוות אלים או חירות, ממון

רב והערצתם של האספסוף. כאשר הם נכנסים לזירה, הם מופתעים מההמון, אבל יצר ההישרדות מחייב

אותם להתעלם מהקהל המריע, ולהילחם האחד בשני. לעומתם, שחקני התיאטרון רצו לרגש, להצחיק, אולי אפילו לגרום לבכי. מיטב המוחות היוונים ישבו וכתבו הגיגים וחרוזים, רוקמים עלילות וסיפורים שריתקו את הקהל למושבי האבן של האמפיטאטרון. 



התיאטרון היווני והגלידאטורים הרומאים הם ענפי הבידור האנושי הממוסד הקדומים ביותר. זה מה שאנחנו אוהבים כבני אנוש – דם,יזע, דמעות, אכזריות, תככים ומזימות. לימים הפכו הקומדיות והטרגדיות היוונית ל'סיינפלד' ו'לבובה פראית'. הגלדיאטורים, שבויי מלחמה או עבדים חסונים, הוחלפו בשחקני כדורגל שהגיעו  כמיטב מסורת הספורט מפבלות עלובות בריו דה ז'נרו ומשכונות פועלים קשיי יום במנצ'סטר.

הגיעו ההולנדים, ופיצחו את השיטה – את הזירה המאובקת המירו בוילה עם בריכה, אבל כזאת שעדיין תגרום מספיק לחץ על היושבים בו כדי שהג'יפה תצא מהם. העלילה נרקמת מעצמה, אין צורך בתסריטאים. הצורך שלנו בדם אנושי מסופק שלושה חודשים ברצף, רק תהיה מנוי לערוץ 20 וליד טלוויזיה.

וזה מה ומי שאנחנו. חיות צמאות דם. אבל של האחר. זה מה שמבדר אותנו, דרמות, מאבקי כח, סיפורי אהבה וקנאה, הכל נמצא שם, במראה החד צדדית שבקיר. שם אנחנו יכולים לספק את כל היצרים מהם אנחנו מתביישים. אין כאן מציצנות – כל הנוכחים כאן מודעים למצלמות, וזה אולי מה שהופך את העסק לכה כוחני – מי יכול לצאת פראייר כשהאומה צופה בך? האח הגדול הוא כל מה שמבדר אותנו כבני אדם, אך אנו מתביישים בו כבני תרבות. בסופו של יום, אני כמו רבים מאיתנו, מתיישב מול הטלוויזיה וצופה במה שהיא מציעה לי- באח הגדול.



יואן בן חיים, בן 27 מתגורר בדורות. תחקירן במחלקת האקטואליה של רדיו דרום 101.5,

סטודנט לתקשורת במכללת ספיר. כמו כן, כותב לירחון האגודה "פנסח".