למה בחרתם דווקא להתמקד בסיפורי החיים של הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית המועצות? יש משהו שמייחד אותם מניצולי שואה אחרים?

אין איזשהוא הבדל בין הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית-המועצות לאחרים, בחרנו בהם בגלל שזה קרוב אלינו, הרי רו"ח צעירה היא קבוצה של חבר'ה דוברי רוסית (לא רק דוברי רוסית, אבל זה הרוב). בנוסף, היתה לנו מטרה נוספת שהיא לגשר בין הדור המבוגר לצעיר והיה לנו מאוד חשוב לעשות פרויקט שיהיה קשור למטרה הזו. הפרויקט באמת הצליח לרתום צעירים לעשייה שמשותפת עם מבוגרים, כך שהמטרה הזו הושגה וזה דבר מבורך. האירוע שהיה ב 7.5 הוא רק ההתחלה, זה הפיילוט שלנו ובשביל כולנו זאת הפעם הראשונה שאנו עוסקים בפרויקט כזה, אז החלטנו להתחיל בקטן, במקום שקרוב לליבנו כדי שיהיה לנו קל בפעם הראשונה. בחרנו מספר התחלתי קטן של משתתפים באופן שרירותי כדי שהפרויקט יוכל להמשיך ולהרחיב את עצמו בשנה הבאה, גם בקרב האוכלוסיה הרוסית וגם באוכלוסיות אחרות. יש לנו חזון לפתוח חדר הנצחה ואפילו מוזיאון חיים של הגיבורים מחיי היום יום. בזמן הפרויקט גילינו שישנם מאגרים של תיעודים שעשתה העיריה כשהעולים רק הגיעו ועכשיו יש גם את מה שאנחנו עשינו כך שיש סיכוי שהחזון שלנו יתממש.

למה לדעתך הסיפורים של הווטרנים וניצולי השואה לא התפרסמו עד עכשיו?

כל יום אנו שומעים על הזנחה ומצבם הקשה של הדור המבוגר וניצולי השואה הווטרנים לא נמלטים מהגורל הזה. לכן זה לא מפתיע אותי שעד כה אף אחד לא התענין בסיפור שלהם, אין מספיק כבוד לדור המבוגר. זה כמובן לא גורף, ישנה התעניינות בסיפורי הגבורה של הווטרנים וניצולי השואה אבל לא כזאת שמובילה לתיעוד ושימור של ממש. לכן הפרויקט שלנו מיוחד במינו, הוא עושה משהו שלא היה עד עכשיו.

איך היה לך כצעיר, שלא חווה את הקשיים האלו, להיפגש עם ניצול שואה שנושא זיכרונות קשים?

המפגש עם כל אחד מהם הוא יחודי ומרגש בכל פעם מחדש. מדובר באנשים צנועים, שמציעים מהמעט שיש להם כשאתה נכנס לביתם. לצערי זה דור שהולך ונעלם ואיתו הערכים של הדור שנעלמים גם הם לאט לאט. אבל זה לא המפגש הראשון שלי עם הסיפורים האלו, עם ניצולי שואה. אני מכיר את זה מקרוב. הסבים והסבתות שלי ברחו מאוקראינה לאוזבקיסטן ברכבת האחרונה לכן יצא לי לשמוע סיפורים. גם בתור מישהו שגדל בקהילה רוסית יוצא לך לשמוע ולראות הרבה סיפורים ותיעודים על זוועות מלחמת העולם השניה ולמרות זאת בכל פעם המפגש חדש ומרגש ביחודיות שלו.

ספר איך היה לבקש מהווטרנים וניצולי השואה לחשוף דברים כ"כ אישיים שלהם?

זה היה סוג של מעמד כבוד, לקבל מהם דבר כל-כך יקר. יש בזה גם אחריות מסויימת, הם הפקידו בידי את סיפור חייהם ואני מחויב לשמר אותו בצורה הכי טובה שאפשר. לכן אנו עובדים בשיתוף עם "יד ושם" כדי לקבל מהמומחיות שלהם וגם כדי שיהיה המשך לדברים, הסיפורים יעברו לשימור אצלם.